לאורך הפרק ראינו שהמוח משתנה באמצעות חזרתיות. שינוי עמוק אינו קורה לרוב בעקבות תובנה חד־פעמית, אלא לאורך זמן, מתוך חזרה על אותן פעולות קטנות שוב ושוב. אז איך נעבור משיעור שבועי עם מורה לאימון עצמאי בבית? לרוב, מוטיבציה בלבד לא מספיקה לאורך זמן. לכן חשוב גם לעצב את הסביבה הפיזית כך שתעזור לנו להתמיד בהרגל החדש.

• העדיפו עקביות על פני עצימות: אם נחליט שהחל ממחר נתרגל שעה בכל בוקר, כנראה כבר בתחילת הדרך המשימה תיראה לנו קשה מדי. במקום זאת עדיף להתחייב לפרק זמן קצר וריאלי, למשל עשר דקות. אימון קצר ועקבי יאפשר לשינוי להתבסס לטווח ארוך.

• הצמדת הרגלים: חברו את האימון להרגל קיים. לדוגמה: "אחרי הקפה של הבוקר אני פורש את המזרן", או: ״לפני המקלחת בערב אני יושב לחמש דקות של התבוננות בנשימה״. כאשר שתי פעולות מופיעות יחד, קל יותר להפוך את הפעולה החדשה לחלק טבעי משגרת היום.

• צמצום החיכוך: המוח לרוב מעדיף את הדרך הקלה. אם המזרן חבוי בארון מאחורי ערימת בגדים, הסיכוי שתשתמשו בו מצטמצם. לעומת זאת, אם המזרן פרוש על הרצפה או מונח במקום גלוי, קל יותר להתחיל באימון. לעיתים שינוי קטן בסביבה משפיע יותר מהחלטה גדולה.

• אימון עצמאי – לעבור מצריכה לחקירה: בשיעור עם מורה אנו מקבלים הנחיות מבחוץ. באימון עצמאי אנו מוזמנים לפתח אחריות, הקשבה ויכולת חקירה. כדי להקל על המעבר, מומלץ להכין מראש רצף קצר של תנוחות או תרגילים שאתם מכירים ואוהבים. אפשר אפילו להכין דף אימון עם רשימת תרגילים.

כאשר אין צורך להחליט מה לעשות בכל רגע, אנחנו פנויים יותר להקשבה פנימית, לנשימה ולחוויה עצמה. בהדרגה פוחתת התלות בהנחיה חיצונית, וגדל האמון ביכולתנו לתרגל מתוך קשב.

• לחגוג את הדרך: בסיום האימון עצרו לרגע. הרגישו את הגוף. שימו לב לנשימה. הכירו תודה לעצמכם על עצם האימון, לא משנה אם תרגלתם שעה או חמש דקות. ההכרה במאמץ ובבחירה המיטיבה שעשיתם מחזקת את הרצון לחזור ולהתאמן גם מחר. כך, צעד אחר צעד, האימון מפסיק להיות משימה והופך לחלק טבעי מהחיים.