ברגעי משבר אנחנו פוגשים את מה שהתאמנו עליו
לאחרונה פרסמתי בפייסבוק פוסט אישי בעקבות נפילה מסולם שבה שברתי את עצם העצה. להפתעתי, הוא עורר שיח עמוק על משמעות התרגול, טראומה והדרך שבה יוגה יכולה ללוות אותנו ברגעי משבר.
אני משתף כאן את הסיפור, משום שבעיניי הוא ממחיש טוב יותר מכל הסבר תיאורטי למה אני מתכוון כשאני אומר שיוגה אינה רק אוסף של טכניקות, אלא דרך חיים.
אתמול נפלתי מסולם.
בבדיקת CT התברר ששברתי את עצם העצה.
לרגע אחד החיים נעצרו.
שכבתי על הקרקע עם כאבים חזקים מאוד – מהחזקים שפגשתי עד היום.
שאלתי את עצמי:
האם משהו נשבר?
האם נפגעו עצבים?
האם אצליח בכלל לקום?
ובתוך כל הכאב פגשתי דבר שלא ציפיתי לו.
לא גיליתי טכניקה חדשה.
לא מצאתי כוח שלא הכרתי.
פשוט ידעתי איך להיות עם עצמי.
ידעתי מה אני צריך.
זה היה עבורי רגע מאוד עוצמתי.
באותה מידה יכולתי לשקוע בחוסר אונים מול הטראומה שהתרחשה. במקום זאת, הרגשתי שיש לי דרך.
הצלחתי להישאר נוכח, להיות קשוב לגוף למרות הכאב, ולהסביר לאנשים שבאו לעזור לי בדיוק מה אני צריך.
ברגעים כאלה אין זמן לחשוב.
יש רק את מה שהפך להיות חלק ממך לאורך השנים.
וזה אולי אחד הדברים היפים באימון.
ברגעי משבר אנחנו לא מתחילים ללמוד. אנחנו פוגשים את מה שהתאמנו עליו, ואת האדם שהפכנו להיות בזכות האימון.
הדבר הראשון שביקשתי היה שילחצו לי על כפות הרגליים.
הייתי זקוק לתחושת אדמה. ליציבות. למשהו שיאפשר למערכת כולה להרגיש שיש על מה להישען.
הרגשתי שאני מנסה לשכנע את מערכת העצבים, דרך כפות הרגליים, שהקרקע עדיין שם. שהאירוע כבר קרה, אבל הסכנה כבר איננה.
גם אחר כך, במשך שעות ארוכות, המשכתי לחזור למגע בכפות הרגליים.
עבורי זו הייתה דרך לחזור אל הגוף ולהרגיש שהוא עדיין שלם, גם כשהאגן כאב מאוד.
כמטפל שיאצו וכמורה ליוגה תרפיה אני מכיר היטב את ההשפעה של מגע בטוח, לחיצה והחלקה עדינה של העור על מערכת העצבים. הרגשתי שהמגע מאפשר למה שהיה תקוע ומכווץ באזור האגן להתחיל לנוע בעדינות כלפי מטה, החוצה דרך כפות הרגליים. הייתה שם תחושה ברורה של שחרור, של זרימה ושל ביטחון.
במקביל התחלתי להגות את הצלילים שאני מלמד כבר שנים.
לא כדי להעלים את הכאב, אלא כדי לווסת את עצמי בתוכו.
הקול שלי הפך לעוגן.
הרטט העדין של הצלילים הורגש בגוף כולו.
הרגשתי שהוא מצליח להניע בעדינות משהו שהיה קפוא. בכל צליל הייתה מעט פחות אחיזה, מעט פחות כיווץ.
אני אוהב לעבוד עם צלילים משום שהם יוצרים את הרטט המעודן ביותר שאנחנו יכולים לייצר מתוך הגוף עצמו. עבורי, הרטט הזה היה כמו תנועה פנימית עדינה שאפשרה למערכת העצבים להרפות, ולגוף לעבור בהדרגה מהתגוננות אל תחילתה של הרפיה.
יחד עם הצלילים עבדתי גם עם הנשימה.
ביוגה, הוואיוס מתארים את כיווני התנועה של החיים בגוף.
במקום לנסות "לנשום אל הכאב", עבדתי עם כיווני התנועה ועם המיכלים שהנשימה יכולה לפתוח מבפנים.
האגן, למשל, הוא כמו קערה.
בכל שאיפה ניסיתי להרגיש שהמיכל הזה מתרחב בעדינות מבפנים, ובכל נשיפה שהוא מתרכך מבלי לקרוס.
כאב גדול גורם לנו באופן טבעי להתכווץ ולהגן על עצמנו.
מנקודת המבט של המוח המנבא, זו תגובה טבעית לחלוטין. כשהמוח מזהה סכנה הוא מצמצם תנועה, מגביר הגנה ומנסה למנוע כל פעולה שעלולה להחמיר את הפגיעה.
הנשימה אפשרה לי להחזיר תנועה עדינה למקומות שהפחד ביקש להקפיא.
היא יצרה מרחב בתוך הגוף, הפחיתה את האחיזה, ואפשרה לי להמשיך לנוע מבפנים גם כשהגוף מבחוץ כמעט לא יכול היה לזוז.
אבל אולי הדבר המשמעותי ביותר היה התקווה.
האמונה.
הידיעה שיש במציאות רובד עמוק ועדין יותר מהחוויה המיידית שלנו.
אני קורא לו המעודן.
זו אינה אמונה שהכול יהיה בסדר.
זו היכולת להפנות את תשומת הלב גם אל מה שאיננו יודעים, ולהישאר בקשר עם האפשרות, עם החיים, גם בתוך כאב גדול.
יום לפני הנפילה לימדתי בריטריט משפט של רבי אברהם אבולעפיה:
"רבך הוא לבך ואלוהיך בקרבך."
המשפט הזה תמיד מרגש אותי, אבל אתמול הבנתי שוב עד כמה הוא גם מעשי.
רק בדיעבד הבנתי שכל מה שעשיתי – המגע, הקול, הנשימה והאמונה – לא נועדו להילחם בכאב.
הם עזרו למערכת כולה לחזור בהדרגה מתחושת סכנה אל תחושת ביטחון.
ואז התחזקה בי מחדש ההבנה של מטרת האימון.
לא רק ללמוד תנוחות, לנשום ולהקשיב.
אלא להעמיק ברזי האדם וברזי החיים, עד שהידע מפסיק להיות רעיון והופך לדרך שבה אנחנו פוגשים את המציאות.
להכיר את ההקשרים העדינים שבין הגוף, המוח והלב.
להבין כיצד תנועה משפיעה על התודעה, כיצד הנשימה משנה את מערכת העצבים, כיצד הקול יוצר רטט פנימי, כיצד מגע יכול להשיב ביטחון, וכיצד אמונה יכולה להחזיק אותנו גם במקום שבו הידע נגמר.
ומתוך ההבנה הזו נולד אמון.
אמון בגוף.
אמון בתרגול.
אמון בכך שיש בתוכנו ובחיים עצמם כוחות שיכולים לשאת אותנו גם ברגעים של כאב.
ואז, ברגע האמת, הידע כבר אינו נשאר רעיון.
הוא הופך לדרך.
ליכולת לבחור את הדבר הנכון ביותר עבור הרגע הזה.
לפעמים זו תהיה נשימה.
לפעמים מגע.
לפעמים צליל.
לפעמים תנוחה.
ולפעמים פשוט להישאר בשקט, ולהיזכר שאנחנו לא לבד.
זו אולי אחת המתנות הגדולות ביותר של היוגה ושל היוגה תרפיה.
התרגול אינו מבטיח שלא ניפול.
הוא גם אינו מבטל את הכאב.
אבל הוא יכול ללמד אותנו לפגוש את הכאב, את הקושי ואת ההפתעות של החיים בעדינות, בענווה ובאמון.
לא להילחם בחוויה.
אלא להקשיב לה.
לא לתת לכאב להפוך לפחד.
ולא לתת לפחד להפוך לחוסר אונים.
אני עדיין בתחילת הדרך.
הכאב קיים, והשבר יצטרך את הזמן שלו להחלים.
אבל באופן מפתיע, כבר אחרי כ־12 שעות הרגשתי שינוי משמעותי, ומאז כמעט בכל כמה שעות אני מרגיש עוד שיפור קטן.
בהמשך אשתף גם את הפרוטוקול שאני מיישם עכשיו – לא כמתכון ולא כהבטחה, אלא כתיאור אישי של הדרך שבה אני נעזר בגוף, בנשימה, בקול ובתודעה כדי ללוות את תהליך ההחלמה שלי.
ובתוך כל זה אני בעיקר מרגיש הכרת תודה.
על המשפחה, החברים וכל מי שהיה לצידי מהרגע הראשון.
על כל מי שעטף אותי באהבה, בדאגה ובתמיכה.
ועל התחושה שגם ברגעים שבהם הכול מתערער, יש בתוכנו – ואולי גם מעבר לנו – משהו שקט שאפשר להישען עליו.
ועל השנים שבהן התאמנתי, מבלי לדעת שהאימון של אתמול יהיה בדיוק מה שאזדקק לו היום.
מאז שפרסמתי את הפוסט קיבלתי עשרות תגובות מאנשים ששיתפו ברגעי משבר שחוו בעצמם. הדבר חיזק בי עוד יותר את ההבנה שמטרת האימון אינה להכין אותנו לשיעור הבא, אלא לרגעים שבהם החיים מפתיעים אותנו. ברגעים כאלה איננו מחפשים עוד טכניקה. אנחנו פוגשים את מה שהתאמנו עליו, ואת האדם שהפכנו להיות בזכות האימון.
