איך מבט אחד משנה את המוח? על יוגה, בולבי והכוח השקט של נוכחות
מה קורה כשהאם מביטה בילד שלה ברוך, גם כשהוא בוכה? ומה קורה כשאנחנו לומדים להביט בעצמנו באותו אופן – בלי לשפוט, בלי למהר לתקן?
שני מחקרים נוירוביולוגיים עכשוויים מציעים תשובה מדויקת ומפתיעה: המבט שמחזיק אותנו – יכול לשנות את מבנה המוח. בין אם מדובר באם מול תינוקה, או אדם מתרגל יוגה ומדיטציה – נוכחות רגישה מעצבת את מערכת העצבים ומבנה המוח שלנו.
האם שמכילה – והמוח שמתרכך
מחקר שפורסם ב־2022 מצא כי אימהות בעלות תבנית סגנון התקשרות בטוחה (secure base script) – כלומר אימהות שמגיבות לילד מתוך זמינות, הכלה, ונוכחות – משפיעות לא רק על תחושת הביטחון של הילד, אלא גם על המבנה של האמיגדלה במוחו.
האמיגדלה היא אזור במוח שמעורב בזיהוי הפתעות, במחקרים מתמקדים לרוב בהפתעות לא טובות כמו איום שגורם לתגובות של פחד וחרדה. החוקרים גילו כי ילדים שזכו למבט מכיל ומרגיע פיתחו אמיגדלה קטנה יותר – מה שמעיד על מערכת עצבים שמגיבה בצורה מאוזנת יותר למצבי חדשים ומפתיעים שהרבה פעמים גורמים לסטרס.
במילים אחרות: המוח של הילד הופך רגוע יותר לא רק כי הוא מרגיש בטוח – אלא כי מישהו מחזיק אותו כך שוב ושוב ובנה יכולת גופנית ועצבית של ביטחון.
ומה קורה כשאנחנו גדלים?
מחקר רחב היקף נוסף – "Rotterdam Study" – עקב אחרי יותר מ־3,700 משתתפים. החוקרים גילו שמי שמתרגלים יוגה ומדיטציה בקביעות הם בעלי אמיגדלה ימנית קטנה יותר בהשוואה לאחרים. גם כאן, הממצא לא נובע מהיעדר סטרס – להפך, חלק מהמשתתפים דיווחו על רמות מתח גבוהות. אבל הם גם תיארו תחושת מסוגלות גבוהה יותר להתמודד עם הלחץ.
ההשערה של החוקרים: תרגול קבוע אינו מעלים את הסטרס, אלא משפר את היכולת להתמודד איתו.
בולבי: התקשרות בטוחה – מבפנים
ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, טען שתחושת הביטחון של הילד נבנית מתוך חוויה חוזרת של חזרה אל דמות בטוחה. עם הזמן, אותה דמות הופכת לישות פנימית מופנמת – Internal Working Model – תבנית עמוקה שמכתיבה כיצד נרגיש מול קרבה: האם מותר לי להישען? האם מישהו יישאר איתי כשאכשל?
אנחנו לא תלויים עוד בהורה חיצוני – אנחנו נושאים בתוכנו קול שאומר: "אני כאן. אתה בטוח."
יוגה כמרחב של קשר
ומה אם התרגול הגופני שלנו – יוגה, מדיטציה, נשימה – הוא דרך ליצור מחדש את הדמות הפנימית המופנמת הזו?
באימון יוגה תרפיה אנחנו הופכים להיות גם הילד וגם ההורה. גם זה שמתפרק לפעמים, וגם זה שמחזיק. ברגע של קושי בתנוחה, ברגע של חוסר שקט במדיטציה – אנחנו לומדים לא לברוח ולא לשפוט, אלא לשהות עם עצמנו כמו עם ילד אהוב.כמו שילד חוזר שוב ושוב לחיק ההורה כדי להירגע, אנחנו חוזרים שוב ושוב אל הנשימה, התנוחה, אל הרואה שנמצא בנו.
האימון הופך למקום של קביעות, הכלה ונוכחות – מרחב שבו נבנית מחדש תחושת הביטחון.
ומה זו ״התבוננות הורית״?
הזן מאסטר דוגן טבע במאה ה-12 את המונח "מבט הורִי" – הוא קרא לנו לפתח באימון, או לחפש בתוכנו את האיכות הפנימית של רכות, שמחזיקה את כל מה שקורה – בלי לנסות לשנות אותו מיד.
בעולם היוגה, הטרנסדנטלי נקרא "הפורושה" – והפורושה מתואר כעד, חופשי, יציב במרכז, לא משתנה, לא עושה. כלומר זו איכות שאנחנו מכירים בלי קשר לסוג ההורות שחווינו.
כשהתודעה שוהה בלי שיפוט, כשהמבט שלנו כלפי עצמנו הוא כמו זה של הורה קשוב – משהו במערכת העצבים נרגע. אפילו אם לא פתרנו את הבעיה.
דוגן לא דיבר על תיקון. הוא דיבר על נוכחות. והוא ידע: נוכחות, כשהיא עמוקה, משנה ומרפאת הכול.
יוגה היא מפגש
כשאנחנו פורשים מזרן וחוזרים לתנוחה שוב ושוב, אנחנו לא "עובדים על השרירים" – אנחנו מתרגלים התבוננות. מבט סבלני, לא ביקורתי, כזה שמחזיק גם כאב, גם עייפות, גם חוסר הצלחה.
אנחנו לא מנסים להירגע. אנחנו לומדים איך להחזיק את הסערה.
זהו מרחב של ריפוי, לא של תיקון. זהו מבט, לא שיפוט. זו נוכחות, לא הישג.
וזו יוגה תרפיה עמוקה: אימון של מפגש עם הרואה שבתוכנו, ודרכו פיתוח התקשרות חדשה – עם עצמנו.
מקורות:
Fitter, Megan H., et al. "Mothers’ attachment representations and children’s brain structure." Frontiers in Human Neuroscience 16 (2022): 740195.
How to Cook Your Life: From the Zen Kitchen to Enlightenment, Dogen
